מיפוי קהילת ניצולי שואה בשיטת פוטו-ווייס | מושבות גונן

מיפוי קהילה בשילוב פוטו-ווייס: "הקול שנחלש בתוך השינוי"

קבוצת ניצולי שואה בשכונת מושבות גונן

מגישים: יהודה וולשטיין, משה שורק

קורס עבודה קהילתית א', תשפ"ו 2025-2026

הגדרת קהילת היעד

קהילה פונקציונלית של כ-8 ניצולי שואה המהווים קבוצה חברתית מגובשת הנפגשת במועדון שכונתי. המוקד הוא חוויית חיים משותפת והצורך בשימור הנרטיב.

נתונים דמוגרפיים:

• גיל: 82–94 (זקנה מאוחרת)<br>• תעסוקה: גמלאים<br>• מצב כלכלי: הכנסה ממוצעת ומטה (קצבאות)<br>• מיקום: שכונת מושבות גונן

הגדרת המצב הטעון שינוי

הבעיה: שחיקת תחושת השייכות והשקיפות החברתית בתוך מרחב שכונתי משתנה

דחיקה סימבולית: הסיפור האישי אינו מעניין את התושבים החדשים; פחות הזמנות לאירועים.

אובדן הדרגתי: המעגל החברתי מצטמצם ללא "דם חדש".

זרות במרחב: תחושה של "היסטוריה שקופה" מול התחדשות עירונית המתמקדת בצעירים.

פוטו-ווייס: מחקר פעולה משתף

המטרה: לאפשר לניצולים "לדבר דרך עדשה" ולבצע מיפוי סובייקטיבי-חזותי של הצרכים שלהם.

שלב 1: משימת צילום

5 משתתפים קיבלו מצלמות לתיעוד רגעים טבעיים

שלב 2: מפגש קבוצתי

הצגת התמונות ודיון במשמעותן

שלב 3: ניתוח משותף

גיבוש תובנות לשינוי חברתי

תמה 1: היעלמות המרחב המשותף

המקומות בהם נהגנו לשבת ולהיפגש נעלמים לטובת בנייה חדשה. הספסל הריק מסמל את חוסר המקום הפיזי והחברתי.

תמה 2: השקיפות מול הדור הצעיר

צעירים חולפים על פנינו ברחוב, ממהרים לענייניהם, מבלי ליצור קשר עין. אנו מרגישים כמו רוחות רפאים בשכונה שלנו.

תמה 3: כוחה של הקהילה הקטנה

למרות הקושי, המפגש במועדון נותר עוגן של כוח. הידיים השלובות מייצגות את השותפות והגורל המשותף שנותן לנו משמעות.

ניתוח סוגיות לדיון

כוחות וחולשות

<b>כוח:</b> לכידות פנימית ומשמעות משותפת בתוך הקבוצה.<br><b>חולשה:</b> חוסר נראות מול העירייה ומול הדור הצעיר.

היבטים תרבותיים

"תרבות הזיכרון" של הניצולים מתנגשת עם "תרבות הכאן ועכשיו" והאופטימיות המואצת של התחדשות עירונית. נוצר פער נרטיבי.

השינוי הרצוי

מעבר מפאסיביות (המתנה שייגשו אליהם) לאקטיביות: מיסוד תפקיד "שומרי הזיכרון" בקהילה.

ביסוס מהספרות המקצועית

<strong>פוטו-ווייס כמחקר מעצים:</strong> Wang & Burris (1997) מדגישים כי השיטה מאפשרת לאוכלוסיות מוחלשות להשמיע קול ולהשפיע על מדיניות באמצעות תיעוד חזותי.

<strong>זיקנה והדרה חברתית:</strong> הספרות (Scharf et al., 2005) מצביעה על הקשר בין שינויים אורבניים (ג'נטריפיקציה) להעמקת תחושת הבדידות בקרב זקנים.

<strong>משמעות וזהות:</strong> ויקטור פראנקל וגישות אקזיסטנציאליסטיות מדגישות את הצורך ב"משמעות" בגיל הזקנה כגורם חוסן מרכזי, במיוחד בקרב שורדי טראומה.

סיכום וניתוח אינטגרטיבי אישי

התמונות והשיח הקבוצתי הוכיחו שהבעיה אינה רק פיזית (נגישות לספסל), אלא בעיקר רגשית וחברתית: הצורך העמוק בשייכות והכרה.

כעובדים קהילתיים, זיהינו שאין צורך "להמציא" פתרונות עבורם, אלא לתת להם את הבמה לספר את סיפורם. הם אינם זקוקים לרחמים, אלא למשמעות.